<h1>צרור החיים הדרך התשיעי סימן ג'</h1>
<h2>דף ל.</h2>
והיכא שמוצא אדם חטה בתבשיל או שעורה, אם נתבקעה ממש דודאי החמיצה ונפל מן החמץ לתוך התבשיל אפילו במשהו אסור כל התבשיל. אבל אם ירצה יניח התבשיל לאחר הפסח ומותר באכילה, שעל ידי תערובת הוא. ודין זה במוצא חטה שנתבקעה בתרנגולת, אסורה אותה תרנגולת בפסח, ויכול לשהותה לאחר הפסח. ומורי הרשב"א ז"ל היה מחלק הענין כך. שאם קודם מליחה מצא החטה בתרנגולת, שמותרת בשטיפה בעלמא. ואם אחר מליחה דסגי בקליפה באותו מקום שמצא שם החטה, וכדאמרי' בכיצד צולין (ע"ה, א') נטף מרוטבו על החרס קולף את מקומו. וזה הדין כשמוצא חטה בככר של פסח דיקלוף את מקומה. והיכא שמצא בכלי שרוחצין בו התרנגולת ולא ידע אם קודם מליחה או אחר מליחה, היה אומר ז"ל דנאמר כאן נמצא וכאן היה ולא נגע בתרנגולת כדאמרינן גבי (ממון) [מומין], ועוד דהאי ספיקא הוה וספיקא דרבנן לקולא. ואם נצלה חטה בתרנגולת, הואיל וכשצולין מהפכין אותה, הוי איסור מפעפע ואוסרין אותה, אבל אם ירצה יכול לשהותה עד לאחר הפסח.
<h2>דף ל:</h2>
והסכינין של פסח די בהגעלה הם וקתיהם בכלי ראשון, ולא בעו ליבון בתוך האש. ומה שאמרו בתוספתא דסכינין ואסכלאות מלבנן באור, י"א דהתם בסכינין גדולים, כי לפעמים צולין בהם הבשר. והנכון דהתם מיירי בסכינין של שאר איסור. ועל כן בעו ליבון אבל בסכינין של פסח דכל השנה משתמש בהן היתר, די בהגעלה וכדאמרי' בשלהי ע"ז (ע"ו, א') עמרם (כני) [בני] התם היתר בלע, הכא איסורא בלע. ומטעם זה אומר רבנו הרשב"א ז"ל דשפודין של גוים או מחבאות של גוים בעו ליבון מטעם שהשלהבת עולה סביבות המחבת והוי כמו שנשתמש על ידי האור. די בהגעלה דהכא התירא בלע והתם איסורא בלע.
והיורה שמגעילין בתוכה אינה צריכה הגעלה קודם. וכן כתבו מורי הרשב"א ז"ל בספרו ספר תורת הבית בדיני הגעלה. ואע"פ שהראב"ד ז"ל מצריך אותה הגעלה מדרך הגאון ז"ל. ואם ירצה להגעיל היורה הגדולה ולא ימצא כלי גדול מחזיק אותה, יעשה לה שפה מטיט מבחוץ וממלאהו מים עד שיגביהו המים על שפתו, ומרתיח המים בתוכו. ומכאן ראיה כי אלו המשליכין בתוך היורה אבנים שרופות באש כדי שיגביהו המים, שאינו כלום. כי בגמרא לא מצאו חכמה טובה כזאת להגעיל היורה הגדולה. כן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל. וכל הכלים שנגעלו צריכין אחר כן מיד שטיפה במים צוננין, ולמדים ממה שכתוב (ויקרא ו') ומורק ושוטף במים. ואלו הכלים של נחושת שלשין בהן מצה, ופעמים שמשתייר בהן מן העיסה די בקליפה בעלמא ואינן צריכין הגעלה. דדוקא אגני דמחוזא דהוו תדירי למילש בהו, אבל הני דאין לשין בהן תדיר, די בקליפה. ורבינו הרשב"א הורה כן. והיה אומר רבנו ז"ל בשם ר' יצחק בעל התוספות כי הגעלות של כל השנה שהם משום איסורי גוים אינן שוים להגעלות שמגעילין משום חמץ. ובכולן יש להקל ולהחמיר, בכלים של כל השנה יש להקל שבכל שעה רשאי להגעיל, ויש להחמיר שכלי בן יומו צריך שיגעילוהו במים בתוך ששים כמו הכלי. ובכלים הנגעלים מחמת חמץ יש להקל שאפי' בן יומו אינו צריך ששים כמו הכלי אם הוגעל קודם זמן האיסור, ויש להחמיר כי משהגיע שעת האיסור דהיינו משש שעות ולמעלה בערב הפסח אינו יכול להגעיל שאינו ברשותו, ואינו יכול לבטלו. ומכאן יש ליזהר אותן הסכינין שחותכין בהן, להגעילם בשחרית של י"ד, ולא כאותן שמגעילין אותן אחר שש שעות. וכלי זכוכית מורי הר"ף ז"ל היה מחמיר ולא היה משתמש בהם בפסח באותן שנשתמשו בהן כל השנה. והיה אומר כי לפעמים אדם שורה פת [חם] בהם ולא סגי להו בהגעלה דתולדתו מן החול. וכלים של חרס שאין להם תקנה בהגעלה, ישהה אותם עד לאחר הפסח ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן, דכי קניס ר' שמעון דוקא בעיניה, אבל שלא בעיניה כגון שהוא בלוע, או על ידי תערובת לא קניס.
וצריך להגעיל הכלים שנשתמש בהם חמץ. זהו דינם. כל הכלים שצריכים הגעלה צריך לשפשפן בתחלה בחול או באפר כדי להסיר הגיעול שאינו בלוע. כלי מתכות וכלי אבנים שנשתמש בהן חמץ ברותחין בכלי ראשון, כגון קדרות ואלפסין, נותן אותם לתוך היורה שמים רותחין בתוכה ושוהין בתוך היורה כדי שיפלוט. והני מדוכות של אבן יש שגורדין אותן ואחר כך מגעילין אותן, ונכון. והני כלי עץ כגון קערות מעץ, הואיל ולפעמים שואבים בהם מתוך היורה הרותחת שהוא כלי ראשון, או לפעמים שמכסין בהן הקדרה, צריכין הגעלה בתוך היורה, ולא סגי במילוי ועירוי דכלי ראשון, אע"פ שיש מן המורים הגדולים שאומרים כי די בעירוי דכלי ראשון. וטוב להחמיר ולהגעילן בתוך כלי ראשון שהוא היורה.
<h2>דף מג.</h2>
ולענין הכותח כתב הראב"ד ז"ל שמותר להצניען אחר הפסח, וכדברי הרי"ף ז"ל שקובע הלכה כחכמים שאומרין על ערובו ולא כלום, מותר לשהותו. וליכא משום בל יראה, דמי חמיר ראייתו מאכילתו, דהא באכילתו ליכא לאו. ואלו הכותחין שמשימין בהם פת חרוך עד מאד ג"כ מותר לשהותו כמו שאמרנו. ואם נפל ממנו בתוך התבשיל בפסח לא נאסר, הואיל והיה חרוך קודם הפסח עפר בעלמא הוה. וחמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער.
<h2>דף צט:</h2>
ואכילת חמץ ביום י"ד הוא עד ד' שעות ביום. ומכאן ואילך אין לו לאכול לא חמץ ולא מצה, שהרי אמרו (ירו' פסחים י', א') כל האוכל מצה בערב הפסח כאלו בעל ארוסתו בבית חמיו, כלומר שבא עליה קודם שבע ברכות. וכן יש שבע ברכות קודם אכילת מצה, נטילת ידים, ובפ"ה, וב"פ האדמה, ונטילה, ועל אכילת מרור, והמוציא, ועל אכילת מצה. ויש שהיו אוכלין מצה עשירה, וגם כשחל י"ד בשבת יש שהיו אוכלין ג' סעודות במצה עשירה. והנכון במיני תרגימא בבשר ובפירות. ומורי הרשב"א ז"ל בערב הפסח כשהיה מסופק אם עבר ד' שעות, היה אוכל תבשיל מרו"ז.
